מירוץ UTMB

מאת: אופיר ורדי 30/08/2021

סדרת מירוצי ה-UTMB הכוללים כשבעה מירוצים באורכים שונים הנפרסים על פני שבוע מהווה את אירוע השיא של ריצות השטח בעולם. לפני שנתיים השתתפתי ב-TDS הקשוח והשנה, לאחר ששנה שעברה המירוצים לא התקיימו בגלל הקורונה, השתתפתי ב-UTMB – 171 ק"מ עם למעלה מ-10,000 מטר טיפוס.

בימים שלפני המירוץ חשבתי על כך שלאורך אלפי קילומטרים של ריצות שטח שרצתי בחיי, חוויתי כמעט הכל (כמעט) – חום כבד וגשם שוטף, צום ואכילה בלתי פוסקת, עליות שלא ברא השטן וירידות שהדופק משתולל. אבל כנראה שעם דבר אחד ספציפי קשה להמשיך כאילו כלום – אבל אני מקדים את המאוחר… בריצות אולטרה כמעט תמיד יש מרכיב לא צפוי, מין תבלין סודי שנותן את הטעם הייחודי. הפעם, התבלין הזה אפשר לי לחוות DNF – לא לסיים את המירוץ.

אני לא עושה תכנון מירוץ. התבוננתי בגרף הגבהים של המסלול – הוא התבונן בי בחזרה ושנינו נותרנו ללא מילים. יש עליות וירידות, כמו בכל מירוץ שטח הררי.

גרף הגבהים ב-UTMB

במקרה זה, דווקא שמונת הקילומטרים הראשונים שטוחים. סוג של סובב עמק. לאחר מכן כבר אין שום מקטע שטוח והתוואי מכיל עליות וירידות, ארוכות וקצרות (בעיקר ארוכות).
לאחר מירוץ הלברדו שבו השתתפתי לפני חודשיים, הפעם חרגתי במעט מהרגלי והחלטתי שהפעם ארוץ יותר לאט. מאחר ואין משמעות למהירות בשטח, הכוונה לרוץ בתחושת מאמץ יותר נמוכה. אם בלברדו הרגשתי שאני מתאמץ יותר מהרגיל (בריצות ארוכות), ב-UTMB החלטתי לרוץ באופן ממש מווסת ובאופן מלאכותי מידי פעם להוריד קצב.

מאחר ומוזנקים למעלה מ-2,000 רצים, כמעט אף פעם אתה לא לבד. תמיד יש מישהו לפניך או אחריך. מה שהפתיע, שהיו גם מעליך ובצדדים. בכל שעה – גם בשעות הקטנות של הלילה. אנשים, שלא קשורים למירוץ, מטיילים בשבילים, רצים או סתם יושבים, דבר שיוצר אווירה מטורפת. כולם מריעים ומעודדים, בצרפתית כמובן, אז לא יכולתי לדעת אם הם אומרים טמבל למה לרוץ כל כך הרבה או מעודדים אותך להמשיך. פעמיים שמעתי מטיילים מדברים בעברית – מיד הבנתי שהם מישראל והיה נחמד לדבר קצת בעברית.


לפני המירוץ קיבלנו הודעה מהמארגנים שיש לקחת ציוד נוסף למזג אוויר קר. גם ככה כל ציוד החובה, המים, מלאי החטיפים שלי שוקלים לפחות 4-5 ק"ג שאותם יש לסחוב שעות ארוכות.
באמצע הלילה כשהייתי בפסגות ההרים, אני שם לב שכולם עם שכבות ארוכות, מעילים, כובע ורק אני עדיין עם בגדים קצרים. טוב הם מאירופה – הם לא יודעים להתמודד טוב עם קור כמו מישהו שמגיע מתל אביב. משכתי ככל שיכולתי אולם כשראיתי שהכל מסביב מושלג, הבנתי שאני לא מחובר לסיטואציה – שמתי באף, שרוולונים וכפפות ואכן התחלתי שוב להרגיש את האצבעות בידיים.

לאחר מכן קצת לפני תחנה באמצע ההר, החלטתי להטיל את מימי על מנת שאוכל לאכול כמה שיותר מרק ולשתות קולה. סיימתי, אני מתכוון להמשיך ופתאום כאב מהגיהנום מפלח את הברך שלי. לאחר אבחון עצמי קצר, החלטתי שכיווץ בארבע ראשי מושך את הפיקה. בקושי הצלחתי לצלוע 200 מטר עד לתחנה. כמובן שאכלתי ושתיתי ומאחר שלאחר התחנה המשיכה העלייה, קיוויתי שהמאמץ ישחרר את השריר. זה בדיוק מה שקרה. לאחר זמן מה הכל נעלם כלא היה. ככה זה באולטרה – משהו קורה לך – תמשיך כמה שעות לפני שאתה מסיק מסקנות.

המשכתי במסע. בסביבות הק"מ ה-80-90 אני מרגיש שאני לא סוחב בעליות. אם אני צריך לדמות את זה אז זה כמו רכב שלא סוחב או יותר מדויק, חולה קורונה שמטפס מדרגות ואין לו אוויר. לאחר שעות רבות, ראיתי שהתחושה לא עוברת ואף מחריפה. החלטתי לעבור לאסטרטגיה אחרת – לא לתת לזה לנהל אותי אלא אני אנהל את זה- אני אטפס את העליות יותר לאט, עם הפסקות כשצריך.
ככה המשכתי עוד עשרות קילומטרים. הלכתי כל כך לאט בעליות שכולם עקפו אותי. למרבה הפלא, כשהגעתי לפסגה – לא הייתה לי שום בעיה לרוץ בירידות, בכל שלב. אני רגיל שזה הפוך – אני חזק בעליות אולם בירידות כולם עוקפים אותי – כאן עקפתי בחזרה את כל אלו שעברו אותי בעליות וכבר לא היו מסוגלים לרוץ בירידות.


מסתבר שלמרות ההחרפה במצב והירידה בקצב- כל הזמן התקדמתי במיקום – לא ממש ברור לי איך זה מסתדר לוגית עד עכשיו.

מיקום לאורך התחרות

העליה האחרונה דרשה ממני משאבים עצומים. לא יכולתי לעשות שני צעדים רצוף. ומדובר על עליה של 800 מטר על פני כ-5 ק"מ בשיפועים חדים. הצלחתי במאמץ רב להגיע לסוף העליה אולם הבנתי שבמצב הזה לא אצליח להמשיך, גם לא בקצב איטי. כמובן שבירידה לתחנה (ירידה של כ-900 מטר על פני 5 ק"מ) רצתי כאילו אין לי כלום.
ניסיתי לנוח ולהתאושש בתחנה אולם ההרגשה לא השתנתה. בסופו של דבר רצתי 145 ק"מ, עם למעלה מ-8,300 מטר טיפוס במשך כ-27.5 שעות.
במשך שעות ארוכות התמודדתי עם ההחרפה והקושי בנשימה. במשך יום שלם דיברתי עם עצמי, עשיתי ניתוחים, ניסיתי כל מיני דברים והחלטתי שכל עוד זה רק קושי אני ממשיך. לכן את ההחלטה, בפעם הראשונה לאחר שנים ארוכות של ריצה ועשרות ריצות ותחרויות אולטרה שבהן מעולם לא פרשתי, קיבלתי בלב שלם.

עולם האולטרה הוא להביא את עצמך לקצה והפעם באמת הצלחתי לעשות את זה, מבחינת ההתמודדות המנטלית מצד אחד והיכולת של הגוף להמשיך מצד שני.

באופן מוזר, לאחר הריצה אין לי שום עייפות בגוף, השרירים לא כואבים חוץ מעייפות קלה.

ציוד איכותי שיתן לך תמיכה או לפחות לא יפריע הוא must באתגרים שכאלו.
הפנס שלי, עבד כל הלילה הראשון ונותר עם 25% סוללה. הווסט של סלומון כרגיל לא מורגש. הגרביים של בלגה נוחות במיוחד ואפשרו לי לרוץ כמעט 28 שעות בלי שפשופים, שלפוחיות וכדומה.

נעלי הספידגוט של הוקה הן מושלמות לריצות כאלו. רוב הרצים במירוץ נעלו אותן וזה כבר הזוג העשירי לפחות שלי. השיכוך המעולה והאחיזה בכל תנאי שטח מאפשרות לרגל להישאר ללא כאבים ובעיות גם לאחר עשרות שעות ריצה. לשמחתי לאחרונה הצטרפתי לצוות ספורטאי החסות של הוקה שהיא הנעל שאני נועל בשנים האחרונות.

הפעם רצתי רק עם שעון אחד – גרמין פניקס 6X – עם ההגדרות הנכונות ומסלול טעון, לאחר כ-29 שעות (לא כיביתי אותו בזמן) נותרו 50% סוללה!
בכל שאר הציוד שלי התנסיתי כבר בעשרות ריצות כך שאין מקום להפתעות לרעה מהכיוון הזה.

אמל"ק – מה הטעם באמל"ק בסוף אחרי שקראתם את הכל? בכל מקרה, למרות שפרשתי, הייתה חוויה עצומה ולמדתי עוד משהו על עצמי

נ.ב.

הארגון המופתי לא אכזב. הייתה לי צלחת אישית שחיכתה לי בכל תחנה:

הרשמו לקבלת עדכונים
Loading

בכל פעם שיפורסם מאמר חדש באתר תקבלו מייל. המנויים מקבלים תכנים יחודיים שאינם מתפרסמים במקורות אחרים. אנחנו לא שולחים פרסומים או ספאם

תאור המסלולים הוא תיאורטי בלבד. חלק מהמסלולים כוללים קטעים מסכני חיים! היציאה למסלול היא באחריותכם בלבד! לפני יציאה למסלול יש לברר את תנאי מזג אוויר, שטחי אש, אישורי ואיסורי תנועה. רק חלק מהמסלולים נבדקו בפועל ויתכנו שינויים לאורך זמן.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן