אופיר ורדי, 8/09/2019
אומרים שאולטרה מרתון זה 90% מנטלי ו-10% פיזי. ובכן, זה לא נכון. אולטרה מרתון הוא 100% מנטלי ו-100% פיזי כאשר המרחק והזמן שלוקח להשלים אותו מאפשרים לכל בעיה קטנה, לכל ספק קל, לצמוח ולגדול ולהעמיד במבחן את היכולת שלך להשלים את המירוץ.לאחרונה, יצא לי להשתתף במירוץ ה-TDS שהוא חלק מחגיגת ה-UTMB – סידרת מירוצי שטח סביב המונט בלאנק שהבסיס שלה הוא שאמוני – עיירת סקי שמסתבר שהיא יותר עמוסה בקיץ מאשר בחורף.
המירוץ שהיה קצת פחות מ-150 ק"מ, 9,100 מטר טיפוס וירידה לקח לי קצת פחות מ-30 שעות. מבחינתי, הגעתי לטיול בהרים, אולי סוג של טיול מאורגן שבו המסלול מסומן, יש תחנות לאורך הדרך ומידי פעם מריעים ומעודדים אותך.להפתעתי, הסתבר לי שזה קצת יותר קשה ממה שחשבתי!
בארץ אין אפשרות להתאמן לעליות או ירידות רצופות של 1,500-2,000 מטר (הפרשי גובה, לא מרחק) במיוחד כאשר מגיעים לגבהים בהם גם מרגישים את האוויר הדליל.לכן, להתמודד עם תנאים פחות מוכרים זו חוויה מיוחדת שמצטרפת לנופים עוצרי נשימה, אווירה שמחה במיוחד וארגון מופתי ומושלם.
המירוץ מתחיל מ-Courmayeur שבאיטליה ומשם עולים ויורדים כל פסגה מעניינת, לרוב בשבילים טכנים, כאשר בערך בק"מ ה-36 עוברים מאיטליה לצרפת ואז הכל משתנה, האוויר רווי בניחוח באגטים, הפרחים צבעוניים יותר וההרים תלולים יותר. טוב, סתם, גבולות זה רק של בני אדם.מהק"מ ה-51 מפנקים אותנו בעליה רצופה של 2,000 מטר אשר מלווה בירידה טכנית קטלנית. את העליה אני מחלק ל-4 חלקים שכל אחד מהם 500 מטר טיפוס. כל פעם שאני משלים את ה-500 מטר טיפוס, אני עוצר לרגע, אוכל מנטוס, מסדיר את הנשימה ומתבונן בנוף ובשאר הרצים הסובלים בעליה. זה קצת מנחם. ההתקדמות איטית ונעים מתחנה לתחנה כאשר גם מרחק של 16 ק"מ בין תחנות יכול לקחת מספר שעות.
היום הופך ללילה, העליות נשארות עליות והירידות נשארות ירידות. לדעתי, אם כי אני לא ממש בטוח, היה איפה שהוא גם קטע מישורי יחסית.בתחנות המרכזיות, יש את הפיתוי הגדול ביותר לעצור, לנוח, לאכול טוב ולפרוש. אני העדפתי לשהות בהן כמה שפחות, לצאת מהר וללכת לאט כמה דקות, העיקר להיות בתנועה.
היו גם הפתעות ואם היו אומרים לי אז זה מראש – לא הייתי מאמין. הייתי צריך להגיע לתחנה הראשונה בשביל לראות את זה במו עיני וגם אז עשיתי לעצמי מבחן מיני מנטל (מבחן אשר משמש לאבחון מצב קוגניטיבי, לאבחון דמנציה) – יש סניקרס בתחנות!!! מההלם, טיפסתי את ההר הבא בלי לשים לב. ככה התקדמתי עד התחנה בק"מ ה-121. שם עצרתי לרגע, הסתכלתי על הגרמין שלי ומייד הבנתי שיש בעיה. לי בכלל יש סונטו, אז איך הופיע על היד גרמין? כוס מרק חם סידרה את העניין הזה והסונטו שלי חזר ליד. לא נשאר הרבה, רק 24 ק"מ אשר מורכבים מ-16 ק"מ של העליות והירידות המוכרות ו-8 ק"מ אחרונים בתוואי קל עד לסיום. הופה, לא ישמרו לנו הפתעה? העליה האחרונה הייתה הקטלנית מכל. אומנם אורכה רק 2 ק"מ אבל היא הצליחה להחביא למעלה מ-500 מטר טיפוס. הגעתי אליה בחושך וסיימתי באור. מלמטה, רואים נחש של פנסים מתפתל במעלה ההר וכמו תמיד בעליה, גם כשאתה בטוח שסיימת אותה רק הגעת לאיזה סיבוב ויש עוד. התחנה האחרונה, ב-Les Houches הייתה בדיוק מול הדירה שלי. ידעתי בדיוק איפה המאפיה הקרובה, היכן הפיצריה השכונתית ומה המיקום המדוייק של המקלחת בדירה. מסיבה זו נשארתי בתחנה בדיוק 7.5 שניות והמשכתי הלאה, הפעם לא בסינגל טכני אלא בשביל נוח שאיפשר ריצה עד שיכולתי להגיע לסיום, להרים ידיים ולהיכנע. לאחר מספר שעות, חזרתי לפיצריה השכונתית ואנשים המשיכו לרוץ במסלול. גם זמן הפיצה שלהם יגיע. תמונות מהתחרות
