דרך הבשמים הנבטית בירדן וסיבוב בפטרה

מאת: אופיר ורדי 03/12/2022

לפעמים, רק כשאתה קצת מתרחק מהאירוע, אתה מצליח לעכל ולהבין את העוצמה שלו ואת ההישג בעצם הביצוע. לפני מספר חודשים תומר פטרון הציע לי להצטרף אליו לריצה בדרך הבשמים בחלק העובר בירדן. דרך הבשמים מתחילה בתימן ומגיעה עד לים התיכון כאשר היא חוצה את ירדן.

התוכנית הייתה להתחיל בגבול סעודיה, לרוץ בתוואי של דרך הבשמים עד לגבול ישראל. בנוסף, לעבור בפטרה ולהקדיש יום ריצה לאזור פטרה – סה"כ חמישה ימי ריצה, 220 ק"מ והרבה אי וודאות מאחר ואין כמעט מידע על המסלולים, על העבירות, על החוקים הירדנים ואפשרות הריצה.

אבל זה בטח לא מה שירתיע רצי שטח מנוסים – תומר הוא אמן התיאומים, התכנון והלוגיסטיקה, לי יש קצת ניסיון בתכנון מסלולים ובהתמודדות עם מצבים בלתי צפויים ובכלל, צריך להיות מוכנים לשינויים ולהתאמות בשטח.

יום אפס – הגעה לשטח

יצאנו בבוקר, ארבעה רצים – תומר פטרון, יוסי יהלום ודורון וילפנד ואני ממרכז הארץ בדרך הארוכה למעבר הגבול לירדן בסמוך לאילת – עקבה. להפתעתנו, תוך רבע שעה ובלי שום תור עברנו את הגבול ופגשנו את המלווים הירדנים.

לישראלים אסור להסתובב לבד בירדן – כאשר קבוצה המונה עד ארבעה אנשים יכולה להסתפק במדריך מקומי ומעל לארבעה יש צורך בליווי של שוטר. נסענו מספר דקות בשביל להחליף את הוואן לטנדר אשר ילווה אותנו כל שאר הזמן.

לאחר ששתינו קפה והבנו שהנהג לא ממש מבין אנגלית, יצאנו למקום הלינה הראשון בואדי רם. לאחר שעברנו מספר מחסומים ובדיקות של המשטרה, הגענו למקום והופתענו לטובה – החדר עטוף כלו בשטיחים גם בקירות ובתקרה.

מיד התעוררה בעיה לוגיסטית ראשונה מתוך רבות נוספות שעוד יהיו – בעל המלון אמר שהנהג שלנו לא יוכל ללוות אותנו בוואדי רם – רק נהג מקומי מהחמולות יכול. נתתי לנהג שלנו, באסיל, שהוכיח בימים הקרובים שהוא פותר כל בעיה באופן רגוע ושליו, להתמודד עם המחלוקת הזו בעצמו.

בינתיים עלינו לצוק מקומי להתרשם מהנוף ולהסתכל על השקיעה

סבתא שלי אמרה שבעיה שאפשר לפתור בכסף היא לא באמת בעיה ואכן, למחרת בבוקר, עוד לפני הזריחה, יצאנו לנקודת ההתחלה.

יום ראשון – ואדי רם

לא ממש הצלחנו להסביר לבאסיל לאן להגיע אולם ניווטנו יחד איתו והגענו לנקודת ההתחלה המתוכננת בסמוך לגבול עם סעודיה. אי אפשר להתקרב יותר מידי לגבול, אלא אם ממש רוצים להסתבך.

ההתרגשות בשיאה, אנחנו עומדים להתחיל משהו שאף אחד עוד לא עשה.

מתחילים לרוץ בואדי רם כאשר באסיל מלווה אותנו מרחוק לאורך כל הדרך. למעשה ביום הראשון והשני, באסיל ילווה אותנו באופן צמוד מאחר והריצה היא בעמק שטוח ועביר לחלוטין לרכב ארבע על ארבע.

הנופים המרהיבים של ואדי רם מתגלים.

סלעים וצוקים מתרוממים מתוך החול ויוצרים את הנופים הידועים של ואדי רם. הריצה היא על חול רך.

לפעמים עוברים דיונות, לפעמים מתפתים לטפס על דיונה ולעוף למטה. לא עמדתי בפיתוי וכמובן שעליתי על אחת הדיונות במטרה לרוץ בחזרה…

 

לפעמים מטפסים על איזה צוק.

מידי פעם אי אפשר להתגבר על הפיתוי ולהכנס לאיזה נקיק צר ומסתורי. הקצב רגוע ונחוש – יש לנו עוד ימים רבים לרוץ ולוקחים את זה בחשבון.

עברנו בקשת:

ובפטריה:

שיפרנו קצת את המסלול בשביל לעבור באטרקציות בדרך כאשר נחמד לגלות בורות מים שאוספים מי גשמים (עוד לא היה גשם אז הם היו יבשים).

מידי כ-15 ק"מ אנחנו עושים תחנה. ברכב יש אוכל ל-20 איש. יוסי אוכל רק אוכל שהוא הביא, תומר ודורון אוכלים תזונה מאוד מוגבלת ואני אוכל את כל השאר.

מידי יום ראינו פרצופים בסלע. זה מה שהיה (בין היתר) ביום הראשון:

הסיום של היום בדיוק במקום הלינה שלנו.

סה"כ – 48.63 ק"מ, 588 מטר טיפוס

למסלול שבוצע בסטרבה יום ראשון לחצו כאן

יום שני – וואדי רם לחומימה הישנה

תכננו להתחיל ממש לפני אור ראשון אולם באסיל לא הגיע. היינו צריכים להעמיס את כל הציוד על הרכב (מאחר ועלינו לעבור למקום הלינה הבא) ולהתחיל לרוץ אולם בערב הקודם, באופן מפתיע ירד גשם בכל האזור. כנראה מספר כבישים היו מוצפים אולם לבסוף הוא הגיע והתחלנו לרוץ.

החול היה מעט רטוב – זה הקל על הריצה מאחר והוא היה קצת פחות טובעני.

להפתעתי, הרגשתי ממש טוב, בלי עייפות ומוכן לאתגר. ממשיכים לרוץ בנופים המהממים של וואדי רם. את התחנות עשינו רחוק מממקומות שבהם היו הנהגים המקומיים – כנראה יש הרבה פוליטיקה פנימית מתחת לפני השטח אבל אנחנו זורמים.

כרגיל וכמידי כל יום ראינו פרצופים וחיות בסלע

כמובן שלא ויתרנו על הגשר המפורסם של ואדי רם

עברנו את פסי הרכבת החיג'אזית

ואז מישורי ענק מבריקים

מגיעים לחומיימה הישנה – חורבות מרשימות של ישוב נבטי

ומשם ממשיכים לסיום היום בכפר אופייני בדואי – עבסייסה

משם באסיל לוקח אותנו לחומיימה. פוגשים בטנדר מקומי שמוביל אותנו לאירוח המתוכנן אצל בדואי מקומי. אנחנו מגיעים, למתחם שנראה כמו המתחם של בן לאדן ומתחילות התלחששויות. אני קולט שיש בעיה. מאחר ובאסיל לא ממש מדבר אנגלית, הוא נותן לנו לדבר עם המארגן הירדני שמסביר שאנחנו לא בטוחים שם ושהמקומי לא מעוניין בישראלים. הוא שייח איסלמיסט (להלן: "שייח אערס") – אנחנו מייד עולים על הרכב ונוסעים. לבסוף באסיל מארח אותנו בסלון בית שיש לו באזור. לא הכי נוח, קצת צפוף אבל אנחנו זורמים.

סה"כ 49.84 ק"מ, 545 מטר טיפוס

למסלול שבוצע בסטרבה יום שני לחצו כאן

יום שלישי – עבסייסה לפטרה דרך וואדי סברה

אנחנו קמים מוקדם ויוצאים לעבסייסה – לנקודה שבה סיימנו את היום הקודם. זה היה היום הכי מורכב – מסתבר שאי אפשר להכנס לפטרה בלי לקנות כרטיס. אי אפשר לקנות כרטיס אלא במרכז המבקרים. אנחנו מגיעים לפטרה מהצד השני – הצד המערבי. אי אפשר לפגוש אותנו בכניסה המערבית לפטרה כי אין גישה לשם עם רכב. לכאורה פלונטר. היה לי רעיון – נצא לריצה, באסיל יסע לפטרה, יקנה כרטיס ויפגוש אותנו בנקודה בה אנו מגיעים לאיזה כביש אחרי 15 ק"מ ריצה. לא הצלחנו להבין אם באסיל הבין איפה לפגוש אותנו או אם הוא יצליח להשיג כרטיסים.

כמובן שגם ביום זה ראינו סלעים בצורות – הפעם, כמחווה לשני רצי הברפוט שלנו – תומר ויוסי- סלע של רץ ברפוט קדמוני

בנוסף, היה סיכוי שירד גשם – כאשר אי אפשר להכנס לוואדי סברה כאשר יש שטפון. הכנו מראש Plan B – מסלול נוסף אשר לא עובר בוואדי אולם מאוד רציתי לעבור בוואדי המרשים.

טוב, רצנו 15 ק"מ במדבר חומיימה בתוואי יחסית נוח והופה, באסיל הגיע עם הכרטיסים!! מאחר והמסלול המלא ליום היה מאוד ארוך, ושעות הכניסה לפטרה מוגבלות, ויתרנו על כ-10 ק"מ של ריצה בכביש ובאסיל הקפיץ אותנו לתחילת וואדי סברה. מכאן ועד סוף היום לא נוכל לפגוש אותו.

אנחנו מתחילים במגמת עליה בוואדי סברה. פתאום נופים דרמטים ושונים לחלוטין מהיומיים הראשונים מהממים אותנו.

צוקים של מאות מטרים, סינגלים, תוואי הררי כמו שאני אוהב.

עוברים שרידים של מבנים ומקדשים נבטים לאורך ואדי סברה

חוצים נחלים רטובים מהגשם של יומיים לפני, ומגיעים לפאתי פטרה.

שיניתי קצת את המסלול בשביל שלא נחזור את אותו חלק מספר פעמים – ביום הזה רצנו בחלק הדרומי לסיק – השדרה המרכזית של פטרה.

עלינו ל- Lion Fountain

המשכנו לנקודות תצפית ב-High Place

רצנו בוואדיות נעלמים, עברנו מקומות שכמעט אף אחד לא עובר בהם ולבסוף הגענו למרכז המבקרים של פטרה – הכניסה הראשית. כמובן שאף אחד לא בדק אם יש לנו כרטיסים אולם ממש כדאי להפחית סיכונים במסלולים מסובכים, כאשר זה אפשרי.

יום מורכב הסתיים בהצלחה בדיוק לפי התכנון. המלון שלנו כמה מאות מטרים מהכניסה. נלון בו יומיים.

סה"כ 38.05 ק"מ, 1515 מטר טיפוס

למסלול בסטרבה יום שלישי לחצו כאן

יום רביעי – מקיף פטרה

את היום הרביעי תכננתי במטרה להקיף ולרוץ בכל האטרקציות והמקומות המרכזיים והפחות מרכזיים בפטרה. יצאנו מהמלון ונכנסו לאתר. לא ברור אם חובה שיהיה מדריך מקומי בפטרה או לא. האם צריך לישראלים או לא, האם צריך לקבוצה או לא. כל מקרה, נכנסנו בלי בעיה והתחלנו לרוץ בסיק – השדרה המרכזית.

למי שמגיע בפעם הראשונה, זה בהחלט הלם. וואו. אין מילים.

הזוויות מאפשרות צילומים מעניינים

עוברים בטרג'רי

בעשרות מבנים חצובים בסלע, קברים, מקדשים

ומתחילים לטפס למונסטרי.

המונסטרי, באופן לא מפתיע, מרשים

באזור מספר תצפיות מהן נשקף נוף פתוח ומרשים.

לפעמים צריך להחזיק במשענת קנה רצוץ בשביל להסדיר את הנשימה מהנופים המופלאים

אנחנו ממשיכים בשביל מדהים לפטרה הקטנה.

כל פעם אתה מופתע מחדש מהנוף ומהפתעות בדרך.

לבסוף נכנסים לפטרה הקטנה ושוב הלם – ממש פטרה, אבל יותר קטן.

עוברים בפטרה הקטנה

 

זה בערך חצי מהמסלול וכאן זה המקום היחידי שאפשר לעשות תחנה- כי יש גישה לרכב.

אנחנו יוצאים מהכניסה הראשנית לפטרה הקטנה

אנחנו יורדים לכיוון פטרה וכרגיל ליום זה, עוברים בעשרות אתרים שונים

ועולים לנקודת תצפית מהצוק למעלה על הטרג'רי.

יורדים ועוברים במגוון מבנים וקברים, חללים ושאר ירקות – ואז חזרה לסיק וליציאה.

זה יום ארוך, כי אי אפשר שלא לעצור כל רגע ולהתרשם מאלפי האטרקציות שיש בפטרה. זה בהחלט אחד מהמקומות המיוחדים שהייתי בהם בעולם.

סה"כ 33.19 ק"מ, 1274 מטר טיפוס

למסלול בסטרבה יום רביעי – פטרה – לחצו כאן

יום חמישי – מפטרה לגבול ישראל

יום ארוך ומורכב. התחלנו מהמלון ורצינו להכנס בשש בבוקר – שעת הפתיחה לפטרה. אנחנו מגיעים בשש למרכז המבקרים של פטרה – הכניסה לאתר והשומר אומר שהם שינו את שעת הפתיחה לשש וחצי אבל לא טרחו להודיע לאף אחד. נאלצנו לחכות חצי שעה ובשביל לא לקפוא, נכנסו ללובי של מלון קרוב.

זה יום לחוץ, כי יש דרך ארוכה וצריך עוד לנסוע ולעבור את הגבול לישראל לפני שעת הסגירה.

שש וחצי אנחנו בכניסה והשומר שואל איפה המדריך שלנו – אי אפשר להכנס בלי מדריך. אמרתי שם של מדריך שזכרתי והשומר אמר לנו לחכות לו, או להכנס, או שלא צריך מדריך. הבנו מה שהעדפנו להבין, נכנסנו ומייד התחלנו לרוץ. עברנו את הסיק בחושך – שוב חוויה שקשה להעביר במילים וגם לא בתמונות.

לאחר שעוברים את רוב הסיק, המסלול פונה לכיוון הר אהרון – שוב לא ברור אם מותר לעלות לשם בלי מדריך אבל סבתא שלי אמרה שאם יש מזל לא צריך שכל.,

 

אנחנו מטפסים ומגיעים לכניסה להר.

אין אף אחד. אמור להיות שומר אבל אולי הוא עוד לא התעורר או לא חשב שמישהו יכול להגיע כל כך מוקדם. אנחנו עולים לפסגה אולם לא נכנסים לקבר ולמסגד עצמו.

הנוף מכאן מרשים ואפילו יש קליטה של רשתות סלולר ישראליות.

אנחנו יורדים וממשיכים לכיוון הבקעה. עוברים מיצד נבטי ומאתרים סינגל שיורד מהצוק לוואדיות שלמטה. המסלול לא היה ברור בחלק הזה אולם הייתי בטוח שיהיה אפשר לאלתר ולהסתדר.

התוואי שוב משתנה

עוברים בסוגי נוף וסלע שונים ולבסוף ממש ברגע, התוואי מזכיר את התוואי של הערבה.

התחנה הראשונה שבה יכולנו לפגוש את באסיל הייתה אחרי 34 ק"מ באיזה ישוב שנקרא אום אספייסה.

אנחנו מגיעים אחרי 38 ק"מ ומסתבר שזה איזה כפר נופש נטוש וריק שלידו יש ישוב בדואי קטן. אין סימן לבאסיל.

ניצלנו את הזמן וטיפסנו לאיזו נקודת תצפית צבאית נטושה מעל לישוב. מאחר וגם אי אפשר לתפוש את באסיל בטלפון ולא היה ברור לנו מה הוא הבין ומה לא ואיפה הוא בכלל החלטנו להמשיך במסלול.  נגמרו לי המים ויותר גרוע – כל האוכל. למזלי תומר מציע לי חצי באונטי שיכול להספיק לי ל-7 דקות ואנחנו רצים בשביל לבן ארוך. פתאום, באסיל מופיע – הוא חיפש אותנו בתוך השטח ומשום מה לא ראינו אותו והוא לא אותנו.

מרוב שמחה אכלתי שתי לאפות עם חומוס ולבנה, שתיתי 3 פחיות קולה והצטיידתי כהוגן בשלל חטיפים והמשכנו בריצה. המטרה להגיע לכביש 65 הירדני שמקביל לכביש הערבה. נשארו עוד מספר קילומטרים לסיום מסע של חמישה ימים.

מעבר לכביש 65 מערבה לא ממש אפשר להמשיך – זה קרוב מידי לגבול וכאן אפילו המזל של סבתא שלי לא היה עוזר.

הגענו לכביש והמסע המופלא הסתיים. קיבלנו בטקס מרגש באיזו תחנת דלק את חולצת הפינישר, ומכאן עוברים מעיכול המזון לעיכול החוויה.

סה"כ 49.33 ק"מ, 1051 מטר טיפוס

למסלול בסטרבה יום חמישי לחצו כאן

סיכום

רק לאחר שעברו מספר ימים אני מבין את עומק החוויה בריצה הרב יומית המופלאה הזאת, שנוצרה על ידי תומר פטרון והצליחה להתממש בדיוק לפי התכנון, כנגד כל הסיכויים. הגעתי אליה בחשש מסויים – איך אתמודד עם עומס מצטבר של חמישה ימי ריצה רצופים, האם נתקל בבעיות ומכשולים שישבשו לנו את כל התכנון? האם אחד מאיתנו יפצע או לא יוכל להמשיך?

ריצה רב יומית זו חוויה מופלאה, וממש בסוד אני יכול לגלות שאני כבר חושב על המסע הבא…..

ציוד:

אני רגיל לרוץ ריצות ארוכות ולא נערכתי באופן מיוחד לריצה הזו. פריט חשוב מיוחד היה המכשיר הלוויני inreach mini – כמעט בכל המסלול לא הייתה קליטה וזה איפשר למי שנשאר בבית לעקוב און ליין אחרי המיקום שלנו ולדעת שאתה בסדר. כמובן שאפשר באמצעות המכשיר להזעיק סיוע במקרה הצורך מכל נקודה בעולם.

ביומיים הראשונים רצתי עם הוקה זינאל – נעליים קלות שמתאימות בצורה מושלמת לתוואי של חול ומאפשרות גם התמודדות עם הקטעים הטכנים שהיו. בשלושת הימים הבאים רצתי עם ההוקה ספידגוט 5 שמתאימה לשטח יותר טכני עם שיכוך רב יותר – כמו שהייתי צריך.גייטורים סייעו לי משמעותית ביומיים הראשונים במלחמה מפני חדירת גרגירי חול לנעליים.

תודה לנותני החסות – טיולי תומר פטרון בע"מ, סוכריות הג'לי של שוק לווינסקי והקרמים של טולז שבזכותם הרגליים שלי נשארו כמו חדשות.