מאת: אופיר ורדי 02/07/2022
המירוץ מתקיים בסוף השבוע הראשון של חודש יולי בהר האולימפוס שביוון. הוא מתחיל ומסתיים בעיירה Litochoro ומיועד לרצי שטח מיומנים – 95% מהמסלול על סינגלים טכנים ובכ-102 ק״מ יש למעלה מ-7,000 מטר טיפוס.השנה המסלול השתנה ביחס לשנים שעברו עקב חוקים חדשים אשר הגבילו כניסה לאזורים מסויימים בשמורה בלילה.
מדובר על מירוץ באווירה משפחתית, המוגבל ל-200 משתתפים כאשר השנה היו רק 125 רצים, כאשר מארגן המירוץ חי את השטח ונושם אותו 24 שעות ביממה ואפילו השתתף במירוץ עצמו!
רגע לפני הזינוק
השנה המירוץ הוזנק בשעה שמונה בערב, כך שרצים שעה וחצי באור, עוברים את כל הלילה ומסיימים (בשאיפה) לפני החשיכה.הפעם, פחות אכנס לפירוט טכני של כל חלק מהמסלול אלא אנסה לשקף אותו מזווית יותר הוליסטית.
למעשה נרשמתי למירוץ רק שבועיים לפני שהתקיים – לא היה בתוכנית שלי מירוץ אולם התעורר בי החשק למשהו משמעותי ומאתגר.אילוצי זמנים הגדירו רק את סוף השבוע הזה כרלוונטיים להשתתפות במירוץ ועל הפרק עמדו שני מירוצים.
לאחר ריצות אולטרה ושטח לא מועטות בתקופה האחרונה, נותרה נקודה משמעותית שרציתי לבחון והיא התמודדות עם גובה.במירוץ הזה, יש כ-16 ק״מ רצופים של ריצה בגובה של 2,400-2,900 מטר, עליות וירידות בלתי פוסקות בטווח הגובה הזה.
גרף הגבהים במירוץ – OMT100
כמי שמתגורר בגובה 12 מטר, אין לי שום אפשרות להתאקלם לגובה וגם לא רצתי יותר מידי בגבהים כאלו, אז התאים לי בדיוק כזה מירוץ.קצת על המסלול
מזנקים מ- Litochoro בשעה 20:00. מכאן מתחילה מגמת עליה בלתי פוסקת עד לקילומטר ה-18 – תחנת Petrostrougka עוברים ביער מרשים באור ובחושך. למעשה, ריצה בחושך ביער מספקת חוויה לא פחותה מריצה באור.
התחנה בק״מ ה-18 נמצאת למעשה על קו האזור האלפיני – בו נגמר היער. בנקודה זו אנחנו כבר ב-2,200 מטר טיפוס. היחס ממשיך בצורה כזו – בק״מ ה-35 אנחנו ב-3,500 מטר טיפוס מצטבר ובקילומטר ה-50 ב-5,000 מטר טיפוס!
מהק"מ ה-18 עושים לופ פנימי ויורדים בשיפוע אכזרי וטכני, ועולים חזרה, דרך אותה תחנה, בטיפוס ארוך ורצוף של כ-2,400 מטר על פני כ-20 ק"מ עד לפסגת האולימפוס.
ירידות בשיפוע מעניין, גם לעליות יש שיפועים דומים
רוב הטיפוס הינו בחצי הראשון של המירוץ. כך שמי שלא מנהל את הכוחות שלו בצורה נכונה, ישלם כרגיל מחיר בהמשך. למעשה מהק״מ ה-16 אני רץ כצפוי די לבד רוב הזמן. אני עולה ומטפס על האולימפוס, מתקרב לפסגה וחשש מנקר בליבי – האם אגיע לפסגה לפני הזריחה? אפספס את כל הנוף והיופי?
למזלי, אלוהי האולימפוס דאג לי, לדעתי בגלל המנחה שהבאתי- מספר סוכריות ג׳לי נפלו לי מהשקית, אז הקדשתי אותן כמנחה, וזה בהחלט עבד – הגעתי בדיוק בזריחה.
בפסגה לפנות בוקר די קריר – צריך להמשיך ולהתקדם בשביל לא להתקרר.
לאורך המסלול ישנן ירידות תלולות באופן מפחיד – זה לא רק השיפוע – בשילוב עייפות מסויימת, דרדרת ותוואי טכני יש צורך בריכוז מקסימאלי.
פירוט התחנות במירוץ
אחד החלקים הקשים במסלול עבורי זה החלק האחרון בריצה בפסגת האולימפוס. בגרף הגבהים זה נראה שרצים מקטע שטוח אולם למעשה הוא מורכב מעשרות עליות וירידות קצרות של כמה מאות מטרים כל אחת, וזה לא נגמר.
לבסוף מגיעים לירידה מההר -8 ק"מ עם 1,200 מטר ירידה. שמחתי להכנס שוב ליער, התחיל להיות חם.
אני יורד ויורד ויורד ויורד ואין יער. יש לציין שהחום באזור בלתי נסבל, 32 ומעלה מעלות, שמש צולה, לחות נוראית.
אני ממשיך ולבסוף נכנסים שוב ליער
רוג'ום מרשים במיוחד
מגיעים לעליה המשמעותית האחרונה כאשר בשלב זה, החום מקשה משמעותית על כל הרצים, בשילוב העייפות והקושי המובנה במסלול הטכני.
בתחנה לפני העליה המשמעותית האחרונה, הייתה לי הארה. בעצם תגלית. היה מיץ פירות והוא היה לי טעים בצורה בלתי רגילה. אני ממלא בפלאסקים רק מים והפעם חרגתי ממנהגי – מילאתי מיץ בפלאסק אחד.
עכשיו, היה מאוד חם, אני מסוגל לשתות ליטרים בלי הגבלה ויש לי רק חצי ליטר מיץ וחצי ליטר מים.
אני עולה ממש לאט, אני כבר מכיר את ההרגשה והקושי בעליות בסוף מירוץ, בחום, כשהגוף מותש.
עולה כמה דקות ולוקח שלוק וחוזר חלילה.
לבסוף אני מגיע לתחנה האחרונה כ-10 ק״מ מהסיום.
הפתעה: יש כאן תקצוב מים. הם מוכנים למלא רק פלאסק אחד – חצי ליטר מים.
אני יודע שבשלב זה אני מאבד 1-1.5 ליטר נוזלים בשעה. למרות שהצוות בתחנה טוען שמה שנותר זה רק ירידה, עדיין יהיה מעניין.
טוב, הירידות סופר תלולות וטכניות, ההתקדמות איטית. מידי פעם, למרות מה שהבטיחו, יש עליות שעולים אותן בקצב של צעד בדקה. אני כבר מיובש לגמרי, ברמה שמעולם לא הייתי.
התחלתי להרגיש חוסר שיווי משקל והזיות קלות (או שבאמת הסלעים כל הזמן זזו והענפים התחפשו לנחשים)
פעם ראשונה שהתעורר אצלי ספק אם הגוף יוכל להחזיק עד הסוף.
מתי הסוף הוא סופי?
אסביר קצת על המסלול – מדובר על שבילים סופר נידחים, לא רואים אף-אחד, אין מטיילים, לא עוברים בשום ישוב, ואם יש קטע של שביל לבן בן כמה עשרות מטרים זה בשביל לעבור מסינגל אחד לאחר. ברוב המסלול אין קליטה סלולרית. בקיצור, אומנם נותרו 1-2 ק"מ לסיום אולם זה נכון רק עד שאני מסתכל בשעון ורואה שנותרו 5 ק"מ! ככה זה בשלב הזה – אתה רץ שעה אולם השעון מראה שעברו רק 10 דקות. הזמן הוא יחסי לאחר ניתוח מעמיק של המצב, אני מבין שהדבר הנכון לעשות זה להמשיך ולהתקדם. אפילו שזה ממש לאט. במקום שהשלב הזה יקח חצי שעה, בקצב הנוכחי הוא יכול לקחת שעתיים. מאחר ואף אחד מהרצים האחרים לא עובר אותי, למרות שראיתי לא מעט רצים בתחנה האחרונה והלפני אחרונה, אני מבין שגם לאט זה יחסי וכולם סובלים. חלק מהעניין והיופי בריצות אולטרה בשטח זה התמודדות עם קושי, בעיות, מצבים לא צפויים – כמעט בשום מצב אחר בחיים אי אפשר להגיע לאתגרים שריצה כזו מאפשרת. אני אוהב את זה גם ברגעים הקשים. בכל אופן, לפתע אני שומע קולות. ההזיות שלי לא היו כאלו חמורות ואני מבין שיש אנשים. אני ממשיך ואכן לראשונה אני רואה מטיילים!!! הצלחתי לקושש מהם קצת מים שממש הצילו אותי. אומנם אני במחסור של לפחות 3 ליטר נוזלים אבל גם המעט שקיבלתי מאפשר לי להמשיך. אני מגיע לקילומטר אחד מהסיום. אבל זה לא הסוף – אתה יכול להגיד לעצמך שסיימת רק כאשר אתה רואה את שער הסיום – ואכן, עם עוד קצת מאמץ, ראיתי אותו.
חוויה משמעותית הסתיימה – התמודדות עם תוואי קשוח, טכני, חום, גובה משמעותי, מחסור במים , עייפות אבל נופים פראיים ומדהימים – אכן מסע מיתי בהר האולימפוס.
ושלא תבינו אותי לא נכון – המירוץ מאוד מומלץ ומאוד נהניתי ממנו
הוא מיועד לרצי שטח מנוסים, ולא, הר איתן או בן שמן זה לא שטח. הריצות במדבר יהודה ובכרמל מדמות בצורה די טובה את התוואי במסלול.
קצת על הציוד שלי
למעשה במשך עשרות ריצות בשטח, אני עם אותו הציוד, זה עובד לי טוב. אני מנסה מידי פעם לבדוק ציוד חדש, לעשות שינויים והתאמות כי כאשר אתה רץ ברציפות במשך שעות רבות, כל בעיה קטנה צומחת ומועצמת. הפעם לקחתי לריצה שני פנסים. שניהם מאותו הדגם. מאחר והיה צפוי שארוץ לילה שלם, את פנס הראש תכננתי להשאיר באופן קבוע על תאורה בינונית ובירידות להוסיף פנס יד בתאורה חזקה. זה עבד מעולה ואפשר לי תנועה מהירה בירידות התלולות והטכניות. ההפתעה – לאחר לילה שלם של תאורה ללא הפסקה נותרו בפנס הראש 75% סוללה!
הפנס ואני
נעלי הספידגוט של הוקה כאילו תוכננו לתוואי כזה. הרגשת יציבות ונוחות מדהימות עם שיכוך מעולה של התוואי הקשוח במסלול. הפעם גרבתי את דגם Balega Blister Resist – בהחלט עושות את העבודה ומקנות שיכוך ובידוד טוב לכף הרגל – והן עכשיו הפכו להיות הדגם המועדף עלי לריצות ארוכות. מסלול הריצה בסטרבה – לחצו כאן
