אופיר ורדי, 22/02/2020
Israel backyard ultra – DNF challengeהחל מיום חמישי השתתפתי בפורמט הריצה הראשון מסוג זה שנערך בישראל.
מדובר על מסלול מעגלי בסינגל הסוללים באורך 6.7 ק"מ. כל שעה יש הזנקה מחודשת וכל פעם יש לסיים את המסלול בתוך שעה.לא הצלחת לסיים תוך שעה? לא יצאת לסיבוב הבא? אתה DNF- Did Not Finished
למירוץ אין מועד סיום, ממשיכים עד שנשאר רץ אחרון שמשלים את הסיבוב בתוך שעה. Last Man Standing
זוהי התמודדות בראש ובראשונה מול עצמך. אין מועד סיום ידוע, אין זמן לתקן טעויות, אין זמן להסתלבט בשירותים. כל שעה צריך לצאת מחדש.מאחר וכל פעם מתחילים מחדש, עם אותם האנשים באותו המסלול נזכרתי במהלך הריצה בסרט לקום אתמול בבוקר ובקצה המחר. גם אם אתה רץ מהיר, בשעה הבאה תוזנק מחדש עם כל האנשים, באותו המסלול. ככה כל שעה עגולה.
חשבתי לא מעט על האסטרטגיה לניהול מירוץ כזה. האם כדאי לרוץ יחסית מהר – ואז יש לך יותר זמן לנוח ולהתאושש עד לזינוק הבא או דווקא לרוץ באופן מתון ורגוע, לא להתעייף אבל להיות יותר זמן על הרגליים ואז יש לך פחות זמן במחנה. כמובן שאין תשובה אחת נכונה, לכל אחד מתאים משהו אחר ובהתאם לשלב במירוץ – בהתחלה כאשר קל, בלילה אחרי שכבר עברו 12 שעות, קר ומתחילה עייפות וכך הלאה.תמיד היה נחמד לחזור לבסיס האם, לקבל את כל התמיכה והעידוד, לשבת ולנוח קצת וכמובן ליהנות ממגוון עצום ובלתי נתפס של עוגות, מאפים, חטיפים, ממתקים, סוגי מרק ושתיה, קפה, תה, פיתה עם חמאת בוטנים וריבה, רוגלך, בורקסים, בייגלה מלוח ומתוק, מספר סוגים של עוגות פרג, ביסלי בטעמים שלא דמיינתי (ואם שכחתי איזה חטיף איתו הסליחה).
למי שמודאג, אכלתי גם במהלך הריצה ולא זנחתי את הסניקרס האהוב עלי, אם כי הפעם, יותר התחשק לי אוריאו.
מלבד ההתמודדות הרגילה הקיימת בריצות אולטרה עם העייפות והמרחק אתה צריך לדעת לנהל את הקולות בראש. בכל שלב אין לך מושג עוד כמה זה ימשך. אומרים שיש מלחמה פסיכולוגית בין המתמודדים, אף אחד לא רוצה לשדר שקשה לו ושהוא במאבק. אתה רואה רצים חזקים ונחושים שרצים טוב אבל פתאום לא מופיעים לסיבוב הבא וגם ההיפך, רצים שנאבקים עם קושי עצום וממשיכים לרוץ עוד ועוד. אני לא נכנסתי לזה, באתי ליהנות ופשוט החלטתי שלא משנה מה קורה – אני לא פורש, זו בכלל לא אופציה.
לגבי ההתמודדות הפסיכולוגית במירוץ אפשר לכתוב פוסט שלם וזו אחת הסיבות שנרשמתי לזה – לראות איך אני מתמודד ומה יהיה. אמ;לק – היה טוב. בסיבובים האחרונים נותרתי עם חיים מלכי, שהדהים אותי בנחישות שלו, למרות הקושי המשיך והמשיך.בסופו של דבר זה הסתיים בסיבוב ה-29 כאשר חיים מלכי לא הצליח להשלים את הסיבוב. כמה עוד הייתי יכול לרוץ? את זה אי אפשר לדעת. הרגשתי ממש טוב ולדעתי הייתי יכול לעשות עוד מספר סיבובים לא מועטים. כל משתתף מלבד זה שנשאר אחרון זוכה לבחון את קצה גבול היכולת שלו ובזה הוא זוכה. זה שניצח, לא יודע מה הגבול וכפיצוי הוא מוכרז כמנצח או כמסיים היחיד בתחרות. למעשה הניצחון הוא לא רק שלי. המון המון תודה לקובי אורן. לקובי אורן יש כאן שני כובעים – מצד אחד כבר תקופה ארוכה יש לי את הזכות להתאמן אצלו ולפרוץ כל פעם מחדש גבולות שנראים בלתי אפשריים. בכובע השני קובי ליווה אותי במסירות במשך 29 שעות רצופות, דאג לכל דבר ועצם הנוכחות שלו משרה שלווה וביטחון. תודה רבה לגלית בירנבאום נבון שקצת איזנה את קובי שבשלב מסויים טען שאני אוכל יותר מידי…
וכמובן תודה לכל המתנדבים ולזולי ולרגינה – רק שעושים משהו באהבה עושים אותו טוב, הפקתם אירוע מושלם ואפילו דאגתם לפזר קקי של פרות בקו הזינוק, בשביל לא ארגיש יותר מידי בנוח ואאלץ לקום ולסיים את הסיבוב האחרון. מאוד נהניתי, שמחתי לפגוש חברים ותיקים וחדשים, לראות אנשים פורצים את הגבולות שלהם ומתמודדים, כל אחד בדרכו עם הקושי. לכתבה בערוץ 5 על המירוץ לחצו כאן למסלול וסטרבה של המירוץ לחצו כאן תמונות מהתחרות:
