מירוץ טרנסילבניה 100 Transylvania

מאת: אופיר ורדי 27/05/2023

אין הרבה מירוצים הרריים באירופה בחודש מאי ולסיום עונת החורף והריצות במדבר בישראל, חיפשתי מירוץ הולם שישלב שטח טכני, טיפוסים ונופים מרשימים כמו שאני אוהב. לשמחתי מצאתי מירוץ מתאים במדינה שכבר ממזמן רציתי לבקר בה – רומניה.

מירוץ טרנסילבניה 100 ק"מ אשר בהרי ה-Bucegi מתחיל ומסתיים בעיירה בראן – ממצודת בראן הידועה כמצודה דרקולה.

אני השתתפתי במירוץ למרחק המלא – 100 ק"מ עם 6,700 מטר טיפוס. קיימים מקצים נוספים של 80 ק"מ, 50 ק"מ, 30 ק"מ ו-20 ק"מ.

רישום למירוץ

הרישום מתבצע על בסיס כל הקודם זוכה ללא הגרלה אולם אף אחד מהמקצים לא התמלא והיה ניתן להרשם ממש עד מספר ימים לפני מועד המירוץ

רומניה

כאמור, המירוץ מתקיים בסוף חודש מאי – זו אינה עונת התיירות ואין בעיה למצוא מלונות. שכרתי רכב ל-5 ימים ב-30 אירו. לכל התקופה. רומניה מדינה יחסית זולה כאשר פיצה משפחתית עולה כ-25 ש"ח. בקיצור די זול.

המירוץ מתחיל ומסתיים בבראן – זוהי עיירה קטנה ואין יותר מידי מה לעשות שם. לכן יום לפני הייתי בסיאנה – עיירה בדרך שם יש את מבצר פלס – מבצר מרשים ביותר (בעיקר מבפנים) וכדאי לבקר שם ולראות את פנים המבצר עם כמות חדרים, ריהוט ופריטים אינסופיים.

לאחר המירוץ הקדשתי יום שלם להתאוששות בתרמה בוקרשט – מתחם ספא, פארק מים הגדול באירופה – מומלץ בחום.

היערכות למירוץ

בימים ובשבועות לפני המירוץ המארגנים שלחו עידכונים כי כמויות השלג במסלול חריגות בצורה יוצא דופן וכי מומלץ להביא מקלות וקרמפונים. בנוסף הוציא עידכונים לגבי התנהלות עם דובים. האם כרגיל זה כסת"ח כפי שנהוג בישראל? להלחיץ ללא קשר למציאות?

בישראל, במדבר, בשטח שאני מכיר היטב ויודע להתנהל בו לאור הנסיון הרב שרכשתי אני יודע בדיוק מה אני צריך. מאחר ומדובר בשטח, מזג אוויר ובתנאים שאני לא מכיר, אני לא לוקח סיכונים, ובנוסף לרשימת ציוד החובה המכובדת, לקחתי קרמפונים (ששוקלים לא מעט, אולם למזלי אני רגיל לסחוב משקל רב).

ההתמודדות והקושי במירוץ

אני עושה לא מעט אירועי אולטרה פרטיים, שלא במסגרת מירוצים או אירועים רשמיים ומשתתף במירוצים רבים בחו"ל וכאשר הסתכלתי על תוצאות עבר וזמנים של משתתפים במירוץ הופתעתי במקצת. ביחס למרחק והטיפוס, הזמנים היו ארוכים מהצפוי. למעשה, הערכתי שיקח לי 24 שעות לסיים את המירוץ כאשר לפי יחס המרחק והטיפוס באופן רגיל זה לא היה אמור לקחת יותר מ-20-21 שעות. אבל למה?

בדיעבד אני מבין. ההתמודדות עם הדובים לוקחת המון זמן. טוב, רגע, זה לא זה.

למעשה, במירוץ יש עשרות קילומטרים של ריצה על משטחי שלג. חלק שלג קשה, חלק רך, חלק בעליות תלולות והכי קשה – בירידות תלולות. זה לוקח הרבה יותר זמן ומאמץ מריצה באותו התוואי ללא שלג במיוחד למי שאין יותר מידי ניסיון בריצה על שלג (למשל אנחנו, הישראלים).

ככל שהתקדמתי במירוץ, צברתי יותר ביטחון אולם עדיין זה לא קל.

בנוסף הסימון של המסלול צנוע ביותר. ללא מסלול וניווט עם השעון, לעולם לא תסיים. הרבה פעמים קצת יוצאים מהמסלול והולכים לאיבוד, עוצרים בשביל להבין מאיפה לעזאזל ממשיכים, ולעיתים, במשך קילומטרים רבים אין בכלל סימון. בהתחלה חשבתי שזו התרשלות וחוסר מקצועיות של המארגנים אולם לאחר מכן הבנתי שזו ריצת שטח אמיתית. מצד אחד זה לא מסומן בצורה שאפילו עיוור לא יכול ללכת לאיבוד (כמו ב-MIUT למשל) ומצד שני זו לא ריצת ניווט בכלל בלי סימונים.

החצי הראשון של המירוץ קשה בצורה לא פרופציונאלית לחלק השני. בחצי הראשון (כ-50 ק"מ) יש כמעט 5,000 מטר טיפוס וירידה ובנוסף כל השלג שיש במסלול נמצא בו. אם לא מתנהלים נכון ומגיעים מוכנים למאמץ כזה, יהיה קשה להמשיך.

בנוסף, ובעיקר בגבהים של מעל ל-2,000 מטר ממש קר. הטמפרטורה יורדת למתחת לאפס, יש ערפל ורוח. לאורך כל המירוץ הייתי עם בגדים קצרים אולם כשהיה ממש קר לבשתי כפפות. יש שיווי משקל עדין בהתנהלות עם קור – אני לא רגיש לקור ועדיין המפתח הוא תנועה רציפה. כל עוד אתה במאמץ גבוה, הגוף חם ומצליח להתאזן מול הקור בחוץ. אם מורידים קצב או שעוצרים לרגע, זה כבר מסוכן. אומנם אי אפשר להתאקלם לקור (בניגוד לחום) אולם אפשר ללמוד להתנהל בקור ולדעת מה היכולות שלך ומתי חובה להתלבש בעוד שכבות (אם מפספסים את הרגע הנכון זה כבר מאוחר מידי). לכן כאשר הבנתי שיש עוד הרבה טיפוס (כלומר הולך להיות יותר קר) ושהידיים שלי מתחילות לקפוא, לבשתי את הכפפות ובשבילי זה הספיק כי לא עצרתי לרגע.

כאשר נכנס הלילה התחיל ערפל כבד. למעשה כבד מאוד. אי אפשר היה לראות ליותר ממספר מטרים קדימה. גם ככה המסלול כמעט לא מסומן ואני עוד עם משקפיים- אשר מתכסים בטיפות מים ובאדים. כלומר רצים עם הפנס אבל לא רואים כמעט כלום והניווט במסלול מסתמך לחלוטין על השעון. ב-20 הקילומטרים האחרונים הצטרף אלי רץ פולני שרץ עם סונטו ושהסוללה שלו עמדה להגמר. אסור לחסוך באיכות הציוד – שעון איכותי עם סוללה לעשרות שעות, פנס שאפשר לסמוך עליו, לבוש טוב וכדומה (רשימת הציוד המומלצת שלי כאן)

לפעמים, גם שיש שביל רחב הוא מכוסה כולו בוץ – אומנם זה בוץ של הביוקר – של חו"ל, הוא לא נדבק לנעליים ופחות חלק מהבוץ של הארץ אולם כאשר המסלול תלול, די מאתגר לרוץ בלי להחליק.

קשה לי לתת ציון למידת הטכניות של המסלול. יש מקטעים רבים שיחסית די נוחים לריצה אולם חלקים רבים מאוד טכניים – משטחי שלג, סינגלים ביער, סלעים, בוץ וכדומה. נעלי ההוקה מפאטה ספיד 4 היו מושלמות לתוואי – לריצה בסינגלים ביער, לבוץ, לשלג, למשטחי העשב. גם לאחר חציית ערוצי מים הן התייבשו ממש מהר.

וכן, כמעט כל המירוץ הנעליים רטובות. אם זה ריצה בשלג מתמוסס, סינגלים עם מים זורמים, חציה של ערוצי נחלים, משטחי עשב ספוגים במים, אתה כל הזמן רטוב. ראיתי רצים שנאלצים לעצור באמצע המסלול ולהתחיל לחבוש את עצמם שוב ושוב. אני לא יודע מה משפיע על היווצרות (או אי היווצרות)  שלפוחיות, יבלות ושפשופים – האם אלו נעליים שבדיוק מתאימות לך, גרביים איכותיות (בלגה) או הקרם שמרחתי בנדיבות ובו אני משתמש לפני כל ריצה ארוכה במיוחד, אבל סיימתי את המירוץ בדיוק כמו שהתחלתי אותו (מבחינת כפות הרגליים).

המטרה העיקרית שלי במירוצים כאלו היא לעבור חוויה משמעותית, להנות וכמובן לסיים. גם כשאני אחרי שעות ארוכות בשלג האינסופי, אני אומר לעצמי – איזה כיף ואיזה מזל שיש לי כזו חוויה, כזו התנסות. גם בלילה כשאני כבר עייף, בקושי רואה משהו בגלל הערפל אני מחפש את קצב הזהב – הקצב שבו אני נהנה ויכול להמשיך בלי מאמץ. בשביל להנות צריך להבין שהקושי הוא לא סבל, הוא תחושה חווייתית וחלק מהמסע בריצות אולטרה בהרים.

טרנסילבניה 100 ק"מ – תיאור טכני של המירוץ

המירוץ ל-100 ק"מ מתחיל מחצר טירת בראן בשעה 5 בבוקר יחד עם מקצה ה-80 ק"מ, שאיתם רצים כ-40 ק"מ עד לפיצול. 5 בבוקר היא בדיוק שעת תחילת האור ולכן אין צורך בפנס. רצים ברחובות בראן ולאחר כשני ק"מ של אספלט, דרך הכפר פוארטה, פונים שמאלה וממשיכים בדרך עפר תלולה עד לקצה היער.

היערות באזור זה מרשימים בצורה יוצאת דופן – זה יער אמיתי עם מגוון צמחיה סבוכה שיוצר מרבדים ירוקים עצומים שממש כואבים בעיניים מרוב יופי.

מכאן יש טיפוס מתון  בתוך היער לכיוון Șaua Tigănești, דרך Clincea. בהמשך נכנסים לאזור האלפיני – בו היער נגמר, הנוף נפתח ומתחילים מקטעי שלג

ממשיכים עד לתחנת Tigănești שנמצאת בגובה 2,200 מטר. למעשה טיפסתי כבר כ-1,500 מטר רצופים מההתחלה.

מתחנת Tigănești, מתחילה ירידה של 3.5 ק"מ ו-500 מטר בגובה לכיוון בקתת Mălăiesti  דרך Lacul Țigănești ו- Padina Crucii

מנקודת הבידוק בבקתת Mălăiesti (גובה 1720 מטר) המסלול ממשיך בעלייה תלולה על שביל אבן וומשטחי עשב, דרך עמק Mălăiesti – כ-3 ק"מ, עם טיפוס של יותר מ-600 מטר,  ממשיכים באזור האלפיני לפסגת אומו Vârful Omu (גובה 2500 מטר) – שהוא הנקודה הגבוהה ביותר של המסלול ואליו נחזור לאחר הטיפוס השמעותי השלישי.

מכאן ועד לתחנת Bătrâna ממשיכים בירידה  כ-5 ק"מ דרך האזור האלפיני, ומתחנת  Batrâna, ממשיכים בירידה תלולה אל Salvamont Peștera דרך Valea Doamnele. לאחר תחנה זו, מסלול ה-80 ק"מ מתפצל ולמעשה מוותר על החלק הקשה ביותר במירוץ.

מסיבה זו, מקצה ה-80 ק"מ קל משמעותית ממקצה ה-100 – הפרש ה-20 ק"מ במרחק כולל את החלק הקשה ביותר במירוץ.

מהתחנה מטפסים בתלילות לבאבלה (2206 מ'), כ-2.5 ק"מ, עם 600 מטר טיפוס, וממשיכים באזור האלפיני עד לפסגת Omu – כ-4.5 ק"מ עם טיפוס של 400 מטר. לאחר נקודת הבידוק ב-Vârful Omu, מתחילה ירידה תלולה מאוד במורד Valea Cerbului, עד הכניסה ליער – כ-4 ק"מ עם הפרש גובה של 1100 מטר.

הירידה הזאת היא פסגת הקושי במסלול – אין ממש סימון, המסלול בשעון מאוד מטעה ולמעשה מדובר בירידה תלולה על שלג כאשר אין משתתף שלא נופל במקטע זה עשרות פעמים. בחלק הזה רצתי עם איטלקי שפתאום נעלם לי. ואז אני רואה אותו פשוט מתגלש את כל ההר על התחת – אם נופלים בקטע הזה מתחילים להחליק למטה בלי יכול לעצור. אני ניסיתי לרדת בזהירות – האיטלקי ירד את החלק הזה ב-20 שניות ולי זה לקח חצי שעה.

למעשה כמעט בכל החלק הזה השלג לא נגמר וממשיך באופן רציף מתחילת העליה לאומו וכמעט עד סוף הירידה מפסגת ההר, כולל כשכבר נכנסים ליער.

הריצה בשלג היא חוויה בלתי רגילה. למרות תוספת הקושי והמאמץ על התוואי התלול גם ככה, זה ממש כיף ללמוד לרוץ – שהרי ריצה על שלג דורשת מיומנות חדשה ומאחר ואני מגיע בשביל החוויה – הרי זו חוויה מעל ומעבר למה שציפיתי.

מרגע הכניסה ליער, המדרון נעשה מתון יותר אולם עדיין רצים על משטחי שלג לכיוון Bușteni Alpine Lodge. כ-500 מ' לפני התחנה, המסלול פונה ימינה, דרך היער, בשביל לא מסומן וברור עד לתחנה במדרון הסקי Kalinderu (ק"מ 45),שזו למעשה תחנת האמצע ושאליה ניתן לשלוח תיק.

למעשה ניתן לחלק את המירוץ לשני חלקים – החלק הראשון עד לתחנה הזו – חלק קשוח ביותר, שבו רוב הטיפוס שבמירוץ והחלק השני עד לסוף שהוא יותר מתון. מעכשיו השלג נגמר (אומנם יש מקטעים קצרים עם שלג אולם הם שוליים) ואפילו השארתי בתיק את הקרמפונים.

אני זוכר שהסתכלתי בשעון ולאחר כ-50 ומשהו ק"מ הצטברו כבר כ-5,000 מטר טיפוס. כלומר, בארבעים ומשהו קילומטרים אחרונים יש "רק" 1,600 מטר טיפוס.

מכאן, לאחר טיפוס קצר ותלול של כ- 150 מטר, המסלול עובר בשביל לא מסומן וברור דרך היער לאחר חציית נחל ודרך יער, המסלול מתחיל לטפס בתלילות לכיוון בקתת Piatra Arsă, על Jepii Mari, דרך Cantonul Schill – כ-5 ק"מ עם טיפוס של 1000 מ', מתחנת Piatra Arsă Cabin (גובה 1905 מטר), יש קטע ירידה מתונה של 10 ק"מ, נוחה לריצה, לכיוון בקתת Bolboci (גובה 1460 מטר), וממשיכים לרדת עד לנחל בוואלה איזבורול. דורולוי. ממשיכים לאורך הנחל, עד לבקתת Valea Soarelui, וממשיכים לתחנת Bolboci אשר בה, כמו בתחנות רבות נוספות יש פסטה, מרק וכמובן שאר החטיפים והמשקאות.

בכל התחנות יש קולה, איזוטוני, מגוון חטיפים מתוקים ומלוחים. יש מגוון מספיק וטוב של אוכל ולמרות שהתחנות לא גדולות הן מצויידות היטב, המתנדבים ששים לעזור ותמיד מקבלים אותך עם חיוך.

כשיוצאים מבולבוצ'י המסלול פונה שמאלה ואחרי 500 מטר על דרך יער ישנה, מטפסים לצלב על Plaiul lui Mircea. ממשיכים בתוואי של עליות וירידות.

מידי פעם חוצים גשרי עץ רעועים על ערוצי נחלים.

לפעמים צריך לדלג על אבנים בשביל לחצות את הנחלים הרבים הניזונים מהפשרת השלגים ולפעמים גם זה לא יעזור ופשוט צריך להכנס למים.

בהמשך עוברים את אגם בולבוסי

בהמשך בתחנת Cabana Bolboci אסור לפספס את הפיצות המעולות המחכות. אכלתי בתחנה שני משולשים ולקחתי עוד שלושה לדרך. וואו.

לפני השקיעה הנופים יפים במיוחד

מרחוק ממשיכים לראות את הפסגות ובשלב הזה של המירוץ, אני חייב להודות, שאני קצת שמח שלא צריך שוב לטפס עליהן

כאשר יורד הלילה צריך להתמודד עם הערפל והדובים. טוב, לאחר שנוכחנו שבאמת יש דובים וזה לא סתם סיפור (כמו הסיפור של דרקולה שאני לא מאמין שהוא אמיתי) ממשיכים ומתמודדים עם העייפות, עם העליות והירידות שלא באמת נגמרות עד שחוזרים לטירת בראן.

למסלול בסטרבה לחצו כאן