אתגר הגלבוע – אתגר העצלנים

מאת: אופיר ורדי 26/02/2024

בתאריך 6 לספטמבר 2021 ברחו שישה אסירים בטחוניים מבית הסוהר גלבוע לאחר שחפרו מנהרה וניצלו את אוזלת היד ומחדלי השב"ס. אחד מהבורחים היה זביידי שהתפלא שאין שום תוכנית לרגע שלאחר הבריחה, לאחר שיצאו מתחום הכלא. לדבריו, הוא רצה לברוח לג'נין אולם השאר אמרו שאין להם כוח לטפס על הגלבוע.

ברגע שקראתי את זה, זה הדליק אותי. מה זה שאתה בורח מהכלא ואין לך שום תוכנית? לא רק זה, אתם מתעצלים לטפס פעם אחת על הגלבוע?

החלטתי לעשות את אתגר הגלבוע שידוע בכינויו העממי "אתגר העצלנים" – על שם ששת המטומטמים העצלנים. אראה להם איך עושים את זה כמו שצריך. תהיה תוכנית סדורה, ואטפס וארד מהגלבוע שוב ושוב ושוב ושוב.

ההתחלה הייתה ממלכישוע – כפר גמילה מריצה. ניצלתי את מחדלי השמירה ונכנסתי עם הרכב וחניתי בתוך המתחם. התוכנית הייתה לצאת בריצה מהחלק האחורי של המקום אולם גיליתי שהכל מוקף בגדרות בתוספת גדר חשמלית. טוב, יש לעשות עיקוף ולצאת מהשער הראשי. השומר המנומנם שאל אותי אם אני עובד במקום. אמרתי לו את המשפט שזכרתי עוד מהצבא – עדיף להיות חמור בטבע מאשר להיות רס"ר בקבע. זה לא עזר ונאלצתי להוציא את הרכב לחניה בחוץ. טוב. האתגר התחיל מחדש.

הייתה לי תוכנית מסודרת שכללה מסלול מאתגר, ארבע וקצת הטמנות של מזון, סייענים, ודד ליין לסיום הריצה (שעה ארבע – הסבר בהמשך). כמובן היו גיבויים.

"עמוד בתוכנית ואל תסטה ממנה, אל תסמוך על אף אחד, יתירות, יתירות, יתירות"

מקווה שאתם יודעים מה זה יתירות – זה בעצם גיבויים לכל מצב ודבר. דבר הכרחי בבריחה מורכבת.

עברתי את הר מלכישוע ולאחר כקילומטר, הטמנתי פלאסק בנקודה שאחזור אליה בהמשך.

הירידה הראשונה הייתה מעלה אבנר הצפוני – רוב הירידות והעליות היו מלאות צמחיה עבותה מאחר ולא עובר שם אף אחד, חוץ מאלו שבורחים. כיסוי הצמחיה לא מאפשר לראות את השביל וזה מאט משמעותית את הקצב – אתה לא רואה מה יש שם – סלע / בור / מכשול.

לאחר כמחצית מהמעלה המלא עולים חזרה ושוב יורדים בשביל קשוח לחורבת נר.

מחורבת נר יורדים לאורך נחל נר

בתחתית נחל נר אני רואה שדה של גידולי זכוכית. אולי לא רואים את זה טוב בתמונה אולם הכל שם מנצנץ

ואז שוב עולים בנחל בזק בתחילה בשביל נוח ואז בסינגל יפה

ממשיכים בעליה הארוכה, ומגיעים לצומת שבילים

נמשיך צמוד / ליד ובין הצוקים

עוברים את הר אבנר ומגיעים לנקודת הטמנת הפלאסק.

אני מחפש, מחפש ומחפש אותו ולא מוצא. איפה לעזעאזל החבאתי אותו? לאחר חיפושים מקיפים ויתרתי. אל דאגה יש לי גיבויים ונקודת המים הבאה לא רחוקה.

אני ממשיך כ-100 מטר ואז אני מבין שחיפשתי באיזה פיצול שבילים לא נכון. אני בוחן ומחפש איפה רמסתי קצת עשבים ובקלות מאתר את הפלאסק. זה הכבוד העצמי מה שניצל כאן.

ממשיכים די קרוב לגדר המערכת ומרחוק נשקפת ג'נין. הינה, אם הייתי רוצה הייתי יכול להגיע אליה. אבל הדרך עוד ארוכה ובקרוב יגלו את בריחתי מכפר הגמילה לרצים מלכישוע.

עוברים מערה שיכולה לשמש כמחבוא, ועולים לכיוון מירב. סמוך למירב נמצאת נקודת ההטמנה הראשונה מתוך ארבע. תכנון התחנות היה מושלם ואפילו וויתרתי מרוב מזון ושתיה על התחנה האחרונה

הופה, התוכנית הייתה לעבור בשביל שסגור כרגיל בגדר. טוב אני עושה מעקף ומגיע לשביל נוסף שסגור בגדר יותר גבוהה.

ידעתי שיהיה עלי להתמודד עם הרבה גדרות. הרבה מאוד. אבל הייתי נחוש ולמרות שחוץ מזחילות אני הכי שונא גדרות תיל, אין ברירה – אין בריחה בלי התמודדות עם גדרות.

החלטתי לעשות מעקף לשדה החקלאי – שוב יש גדר אולם היא מעפנה ויש פרצה, אני עולה ומצליח למצוא שער לא נעול לשדה. אני חודר לשדה וממשיך בתוכנית המקורית. היציאה מהשטח החקלאי היא לתוך קיבוץ מירב. עד עכשיו אף אחד לא מבחין בי. אני ממשיך אולם השביל שבתוכנית הוא מעבר לגדר. טוב אין ברירה, וליד מצפה נתי אני מטפס על הגדר של הקיבוץ  ועובר לצד הנכון.

שוב יש ירידה תלולה עם שביל לא ברור הנקרא מעלה חצב. עוברים מחצבה ואז מתחילים לעלות את מעלה אמינדב. קולות ירי בלתי פוסקים מלווים אותי – כנראה הם גילו את הבריחה ומתחילים לירות.

זאת גם כנראה הסיבה לשיבושי ה-GPS ברוב המסלול. יתירות, יתירות, יתירות – אני רץ עם שני שעונים. אומנם הסונטו מאבד את זה לחלוטין ואם הייתי תלוי בו לניווט לא הייתי מגיע לשום מקום, אולם קליטת הלווינים בגרמין ללא הפרעה.

המסלול נפרד מהשביל היחסית נוח של מעלה אמינדב ל…?? משהו לא ברור. יש גדר ולא רואים בכלל מסלול או שביל או מרעול. אני נצמד לתוכנית ומטפס בתוואי הלא ברור עד ששוב אני חוצה את כביש 667 – לשביל תחנות הרוח.

ליד בית העלמין של מירב חוצים בחזרה את השביל ומתחברים לתחילת מעלה אמינדב אולם מיד נכנסים לנחל צביה

זה הזמן לספר שעכשיו זו העונה הטובה ביותר לריצה. מזג האוויר מושלם, הקוצים עוד לא הספיקו להתפתח, הכל ירוק ופורח. הגלבוע במיטבו בחודשים אלו

בהמשך נחל צביה ולמעשה בכל הגלבוע, החלק התחתון הוא הכי תלול כאשר סייענים הכינו יתדות בחלקים המאתגרים בירידה.

בשלב זה חיל האוויר הצטרף לחיפושים אחרי ומטוסים טסו בגובה נמוך במטרה לאתר אותי אולם הצלחתי לחמוק.

לאחר שמסיימים את הירידה, הגיע זמן פינוק.

סטיה קטנה ואתנחתא מהירידות והעליות ומגיעים לעין מודע – מעיין צלול, עצום ונעים להתרעננות.

טוב, המשימה עדיין לא הושלמה, ממשיכים בשביל צפונה עד לנחל יצפור אותו נעלה עד להר יצפור.

לא יכולתי לעצור לרגע ולא בגלל שפחדתי מהחיפושים אחרי – נחילי יתושים עצומים התנפלו עלי בכל עצירה. לכן הייתי צריך להמשיך כל הזמן, ללא הפוגה, במיוחד לאורך הנחלים – הגשמים המרובים וריבוי הגבים והשלוליות כנראה גרמו להתרבות לא מבוקרת של אותם חרקים.

ממשיכים ועוברים את הר אחינועם ואת הר ברקן

מתחילים לרדת את השביל הנוח ביותר במסלול – שביל כורכר היורד לקיבוץ חפציבה. לקראת סופו נכנסים לסינגל מדהים ביופיו אולם חלקלק ומכשיל.

פגישה עם צב הגורל נטעה בין מוטיבציה מחודשת

וגם הספסל הניצב כפיתוי, ממש מעל קיבוץ חפציבה  לא הסיט אותי מהמשימה.

חוצים את הקיבוץ המטופח וממשיכים לעמק הנעלם, העליה הקשוחה ביותר. 2.5 ק"מ עם 550 מטר טיפוס. ההתחלה תלולה עם אינסוף יתדות אולם הסוף נראה קרוב. חבורה גדולה של נערות יורדות את המסלול. כל פעם שאני עובר קבוצה מהן, הן שואלות אותי אם יש לי שקית זבל. לא הבנתי את המשמעות הנסתרת – אולם זכרתי שאסור לסמוך על אף אחד. כנראה זה היה סוג של מבחן.

לאחר הטיפוס התלול מגיעים שוב לחניון הר ברקן וזה סוף המסע. בעצם לא. צריך לחזור לרכב. כמחווה לששת המטומטמים לא תכננתי את החלק הזה – הרי הוא כבר אחרי שהאתגר נגמר. סתם. ידעתי שיש בשעה ארבע אוטובוס העוצר בחניון האירוסים. אז אני ממשיך לרוץ עד חניון האירוסים.

שיבושי ה-GPS לא מאפשרים לי להבין אם ומתי יש באמת אוטובוס. אני מנסה לעצור בכביש השומם טרמפ ואכן מיד עוצר לי סייען. הוא מזהה את עוצמת האתגר שעברתי ועל דעת עצמו מחליט לקחת אותי במיוחד, חזרה לכפר הגמילה מריצה מלכישוע.

האירוע הסתיים.

55 ק"מ, 2,750 מטר טיפוס רמת קושי/טכניות –בינוני. Self-supported.

למסלול לחצו כאן

פירוט חלק מהמסלול מבוסס על תיאוריו של שוקה רווק ו/או מנחם מרקוס ו/או דמיוני – מקור חלק מהצילומים ממאגרי תמונות ובתוכנת AI. חלק מהמסלול ככל הנראה לא בוצע בפועל.